הפסוק "עת ללדת ועת למות" עורר בי את המחשבה, שכל ההתחלות וההפסקות אינם בשליטה שלנו. יש זמן שבו ניתן לעשות את ההשתדלות, ויש זמן שבו יש להאמין שמה שיקרה יהיה הטוב ביותר. על אדן החלון מונחים חפצים סמליים להשתדלות האדם בעולם העשיה: סידור תפילה, כוס, קופסת טישו, פלאפון, דפים קטנים ועט, והשמים פתוחים לקול תפילה. הניגודיות בתמונה, בין הדברים הקטנים שאנחנו עסוקים בהם, בעשייה היומיומית שלנו, לפעול ולגרום לדברים לקרות, לבין מרחבי השמיים, מייצגים את הזמן שבו יש לעצור, לקחת הפסקה, לנשום עמוק, לשחרר ולהבין שלא משנה מה עשינו ומה לא, יש מי שאחראי על הכל, ומה שיקרה כבר לא בידיים שלנו, ולתת לה' הטוב לדאוג לכל השאר.