לנוע בתוך החיים
הייתי רוצה לנוע בחופשיות בעולם, להסכים לנדוד כציפור, לא להישאר על מקומי. ישנם זמנים שהמציאות דורשת להישאר כעץ עומד בשלג, וישנם זמנים בהם המציאות קוראת לי לצאת, לפעול את שלי בעולם, לפרוח.
קידוש לבנה
בזמן שבירת הצלחת באירוסין, רציתי לשמר את היופי שברגע החולף. שיבצתי את אחד השברים לתכשיט בצורת הלבנה המתחדשת. לפעמים בתוך השבר אפשר לראות את הקדושה, את השמחה, את ההתחלה. הגיעה העת לקדש את הלבנה
"עת לטעת… עת ללדת" – התחלתא דגאולה
רציתי לקשור ביצירה שלי את תחילת הגאולה של עם ישראל בארצו. בנבואת יחזקאל ,כתוב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (לו, ח)". "אמר ר' אבא (סנהדרין צח, א) אין לך קץ מגולה מזה. ופירש רש"י: כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר" […]
רוח בני האדמה
"לכל זמן; ועת לכל-חפץ תחת השמיים עת ללדת ועת למות; עת לטעת ועת לעקור נטוע… עת מלחמה ועת שלום" (קהלת, ג') קהלת מתייחס בדבריו למעגליות של העולם, לניגודים ולסתירות כביכול, היוצרים עולם שמשתמר מחד ומתחדש מאידך, בכל רגע. במיצג נראה כיצד מובעים דברי קהלת באמצעות יצירה בעלת שני קצוות השונים זה מזה הן […]
חכמת שלמה
בתוך צורת מגן הדוד, חבויות ומתגלות המילים הנצחיות של החכם באדם בספר קהלת: "עת ללדת ועת למות… עת לנטוע ועת לעקור נטוע…. עת מלחמה ועת שלום" מילים הנותנות כח, לעבור את כל העיתים באמונה שלמה בכח הבורא עצמו, ובכוחות שנתן לו הבורא.
התגלות רגשות
כל קערה עגולה, למרות ניגודי הצבעים בין לבן ושחור, נראית מבחוץ זהה, אך בפנימיותה טומנת רגשות שונים המרומזים באופן צורני, המבקש פיענוח מצד הצופה. השילוב של כל הקערות יחד, יוצר דינמיקה רגשית המחייב התבוננות, ברגשות העולים ברצף החיים, בין הטוב והרע, בין האור והחושך, וההבנה, שבסופו של דבר, הכל מתאחד לאחדות אחת פשוטה. […]
מגן דוד
ענפים ושורשים משתרגים יחד ליצירה נצחית של בחירה מתמדת. בין הענפים מתגלה ומסתתר מגן דוד, המייצג את הנצחיות של עם ישראל הנובעת מתוך האמונה השלמה והתמימה בבורא על העולמות.
כח העיתים
בכל עת ועת שה' נותן לנו, אנחנו יכולים לבחור להתבונן בצד האור, או בצד החושך. איננו יכולים לבחור את המציאות, אבל אנו יכולים לבחור את התגובה שלנו למציאות ואנו יכולים לבחור לראות את יד ה' בתוך תמונת המציאות הכוללת גם את האור וגם את החושך.
על סף החלון
הפסוק "עת ללדת ועת למות" עורר בי את המחשבה, שכל ההתחלות וההפסקות אינם בשליטה שלנו. יש זמן שבו ניתן לעשות את ההשתדלות, ויש זמן שבו יש להאמין שמה שיקרה יהיה הטוב ביותר. על אדן החלון מונחים חפצים סמליים להשתדלות האדם בעולם העשיה: סידור תפילה, כוס, קופסת טישו, פלאפון, דפים קטנים ועט, והשמים פתוחים לקול תפילה. […]
זיכרון
"עת לשחוק ועת לבכות" בלבי חיים רגעים קטנים וביתיים של צחוק משפחתי עם לוח השש-בש, כוס הקפה והסיגריה, והיחד שאבי כל כך אהב. הזיכרונות שלי מאבי, עדיין כל כך חיים. קשה לי להפנים, שהוא איננו. את דמותו ציירתי בטכניקת הספייה, כדמות בצל, שעדיין נוכחת, חייה ונושמת, בניגוד לשאר החפצים המצויירים בצבעים עזים וחיים. מבחינתי הזכרון […]
עת מלחמה ועת שלום
המזוודה של שסבי וסבתי, שאיתה הם עלו לארץ ישראל, מלאה עד היום בזכרונות ודמעות, ביומנים גדושי מלל וחוויות קשות, בדידות של סבא וטלאי צהוב. ורגע אחד, עצום של ויתור, של שלום, שממנו נבטו חיים של משפחה שלמה לתפארת.
עת לשמור ועת להשליך
הדלת. רק לראות את הדלת של בית סבתי מציף בי עולמות. בדמיוני אני מטיילת ברחובות של בתי ברוידא, בהם התגוררה סבתי, ולמרות שהשכונה למראית עין נראית אפרורית וישנה, בתוך לבי הזכרונות הטובים הללו מלאי צבע והשראה, זכרונות שלא נמחקים, על הדלת אל המחסן הסמוי של סבתי, שאספה בו כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לראות […]
