אל מול הפחד הגדול, המציאות מקבלת מימד אחר. מסבירה האמנית נעמי גזיאל:
"היצירה מתארת אותי בתוך חדר עם קירות שקופים. אני רואה את הקירות כאילו הם קירות אמיתיים, ואני מרגישה לכודה, למרות שהם לא שם. העבודה הזו משקפת את ההבדל בין מה שקיים בפועל לבין מה שאני קולטת דרך עדשת הפחד וההצפה הרגשית. היא מבטא את התחושה של הידוק, אפילו בתוך חלל גדול. היצירה הזו היא ביטוי ויזואלי של התגברות החושים: חדר מרווח מרגיש חנוק. אור רך מסנוור. לחישה נשמעת כמו צרחה."


