ההשראה ליצירתי הגיעה מן הפסוק "עת ללדת ועת למות". חוויתי בחיי צירוף בלתי אפשרי זה, השנה, כאשר בתי ילדה נכד, ובסמוך לכך נפטרו שתי סבתותי האהובות. הרגשות שהציפו אותי, היו עזים מכדי לבטא אותם. מתוך תהליך החשיבה שהתפתח בימי הסגר, הרגשתי שנכון לבטא את הרגשות הללו במטפורה של "כי האדם עץ השדה". העץ ממשיך להשתנות גם אחרי שהוא מסיים את צמיחתו, הוא מוליד מעגלים חדשים של צמיחה, וגם לאחר שהעץ נכרת, הוא ממשיך לנשום ולחיות בתוך החפצים שנבנו ממנו, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעיתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח".