הציור מתאר ילדה קטנה העומדת לבדה על מרפסת ברזל ירושלמית, אוחזת בסורג ומתבוננת החוצה, חולמת, צופה….
המרפסת הופכת לסמל למרחב בין פנים לחוץ.
כילדה, גם אני אהבתי לעמוד במרפסת הבית שלי, להתבונן, לצפות ,לשקוע במחשבות ,
שמיכת הפוך שמונחת לאוורור על המרפסת לצידה, מוסיפה נגיעה של חום ורוך – רגע ביתי שמכיל בתוכו כמיהה שקטה אל משהו שמעבר.
הציור נושא בתוכו את הפער הזה – בין סגירות לפתיחות, בין הגנה לסקרנות – ומאפשר לקו ולצבע לדבר את מה שלפעמים הילדה שבתוכי רק שתקה.
