לפני 25 שנה עזבתי את צרפת ארץ הולדתי כדי לחיות בישראל. לאלו שמגיעים מחו"ל ברור שישראל היא ארץ שמאפשרת לממש את עצמך, ללכת בעקבות החלומות שלך ובעצם להיות עצמך. אז כאן נהייתי מי שאני- אמנית.

אמנות הייתה תמיד חלק ממני, גדלתי בהשראת הציירים הגדולים ביותר: סזאן, בראק, פיקאסו, ואפילו ואן גוך, ובמיוחד לצד יצירותיהם מפרובנס, הארץ שבה נולדתי. באמנות שלהם יצרו את השמים התכולים של פרובנס, את צוקי הגיר והכפרים היושבים על רכסי ההרים. הם ידעו לתפוס את העוצמה של האור ולכן כונו "ציידי האור של פרובנס". זו ללא ספק הסיבה לכך שאני ממשיכה לחפש אור דרך יצירות האמנות שלי.

כשאני מלמדת, בחלק הראשון אני מזמינה את הסטודנטיות להסתכל על הנושא בצורה מדויקת, לחדד את מבטם על קווי המתאר האמיתיים של האובייקט ולשחזר אותו טוב יותר. ואז מגיע שלב ההלבשה, באמצעות טכניקות אור וצל, דף חלק מתגלה כאובייקט תלת מימד.

בישראל נחשפתי לצבעי המים, צבע קליל, שקוף, זוהר ודורש. צבעי המים משתלבים עם ארץ ישראל שעיני ה'; נמצאים בה מראשית השנה ועד אחרית. מי שחי בארץ צריך להיות ענו ללא שליטה מלאה על החיים. העבודה עם צבעי המים באים מאותו רעיון, צריך לדעת להרפות, לזרום, לתת לצבעים לכוון ולנווט אותנו ומתוך כך יגיעה הביטוי האישי של האמן בהארה של נוף, זר פרחים או דמויות.

"האמנות היא כמו זרקור המתמקד בחלק נסתר של החיים. האמן מצליח "להדגיש" פן של המציאות שאחרים מתעלמים ממנו, ופתאום מתגלה רעיון חדש שהעולם ממנו.