כשהייתי בת 7 בזמן חופשת הקיץ החליפו צינורות ברחוב שלנו ואדמה כיסתה את המדרכות. כילדים נהננו לשחק ולהנות מהרי האדמה. אני כבר לא זוכרת איך עלה בדעתי להכניס את הדמויות שפיסלתי למדורה(זכרון גנטי?) אבל זו הייתה השריפה הראשונה שלי בקרמיקה.

נולדתי וגדלתי באוקראינה וילדותי עברה בעיר צ'רנוביץ, בעיר שבה כל בניין היה מקושט בדמויות מפוסלות, המרפסות הוחזקו על ידי אריות ואפולוסים מדהימים, על הגגות היו פסלים, המעברים לחצרות עוטרו בקשתות והקירות עוטרו בתבליטים. בילדותי הייתי צועדת ברחובות עם ראש מורם ועיניים מלאות התפעלות חלמתי להיות אדריכלית ולבנות ערים יפות. ההורים שלי היו מהנדסי בניה ואני זוכרת איך אבא שלי לקח אותי לאתר בנייה של רובע חדש, ואמר לי, "תראי מה בונים בזמננו, אולי כדאי לך לחשוב על מקצוע אחר?" התגובה שלי היתה "אהיה מורה!". אם תשאלו אותי היום מה אני אוהבת יותר מכל דבר בעולם (חוץ מטיולים), אני אוהבת ללמד. וכמובן, אני מאוד אוהבת לבנות יצירות קרמיקה.

קרמיקה היא בכלל לא עבודה בשבילי. אני עדיין משחקת עם החימר, אבל אני עושה את זה יותר מתוכנן. מה שהכי מושך אותי הוא התהליך: אני אוהבת לחשוב, לתכנן ולדמיין את המוצר העתידי. לפעמים אני רואה אותו בפירוט כזה שאני מאבדת עניין להפיק אותו במציאות. אני אוהבת אתגרים, שיהיו מעניינים וקשים. קרמיקה לוכדת את האדם בעולם של הגבלות, חוקים, תהליכים וטכנולוגיות, וככל שעוסקים בה רק רוצים יותר ויותר. אתה כבר שולט בבנית יד, קדימה לשלוט באבניים, הצלחת? – למד את תורת הזיגוגים, אין לך יותר הפתעות בשריפות? – יש ראקו, אובברה, שריפת עצים. נמאס מקערות וכוסות – פסל! השמיים הם הגבול וזה אף פעם לא משעמם.

מאוד משמח אותי לראות את ההצלחה של הסטודנטיות. לפעמים הקב"ה שולח לך מתנה – יהלום לא חתוך כשאת מבחינה בזה מיד את מבינה שאת רק מדריכה, אדם שמוטל עליו לעזור להבין את הכיוון ולהראות את הדרך. כמה פעמים בחיי זכיתי למתנות כאלה, וזו אחריות ושמחה עצומה.

אני שואפת להתפתח, לשלוט בחומרים וטכניקות חדשות. אני אוהבת למצוא קשרים בין דברים, לקשר תופעות בטבע. אוהבת לחקור את העולם ואת הארץ היפה הזו שנתנה לנו.